איל דוידוף סיים את שירותו הצבאי ביחידה מובחרת ב-1991 ויצא למסע בן חמש שנים (1996-1991) ברחבי תבל. טרם חזר ארצה, חצה דוידוף את מדבר סהרה ממרוקו לטימבוקטו שבמאלי במסע שנמשך חמישה שבועות וכלל אמצעי תחבורה כשיירת גמלים ועד רכבות מחצבים. מדרום לנהר הניג’ר שמע לראשונה קצב תופים.

בבגדי לוחם סהרייני וחרב ארוכה בידו, חזר דוידוף לישראל באוקטובר 1996. חודש לאחר מכן, בשדה ורבורג, לאחר שסיים להרצות על מסעו בסהרה, ניגשה אליו אישה בשם פיליפה תיק (תושבת המושב, בת 46 ואם לשישה ילדים!) והציעה לו לנסוע לאפריקה, לייבא חפצי אמנות. דוידוף קיבל את ההזמנה לנסיעה ובינואר 97′ הגיע שוב לאפריקה. אך לא חפצי אמנות ושום פסל או מסיכה. היו אלה התופים בדקאר, בירת סנגל, שכבשו את ליבו, מתוך הבנה שתוף הוא כלי נגינה שבעזרתו אפשר להפוך את ישראל והמזרח התיכון למקום שבו כולם מתופפים יחד. ימים ולילות ארוכים ונועזים עברו על דוידוף ופיליפה בכפרים של סנגל בניסיון לארגן את מלאי התופים, שיגיע בסופו של דבר בקונטיינר אל נמל חיפה.

210 התופים הגיעו בשלום לישראל (לא לפני שמחלקת המכס מלווה בכלבי הרחה בדקה את תכולת הקונטיינר), את תופיה הציעה פיליפה למכירה בעזרתו של עוז ידעי, ואילו דוידוף החל להגיע לחוף הדולפינריום בתל אביב מדי שישי בצהריים וחילק לבאי החוף תופים לתופף עליהם. בתוך מספר שבועות התמלא החוף במתופפים ומכמה עשרות אנשים קבועים עם כמה תופים בודדים שהיו באים לתופף בקביעות, גדל מספר הנוכחים במקום לאלפים עם עשרות רבות של תופים, אולי אפילו מאות.

לפסטיבל דראגלס שהתקיים באיסרו חג שבועות 97′ בגני חוגה, הגיע דוידוף כדי למכור תופים אך במהרה זנח את העניין והתחיל למנף סשנים של תיפוף שהגיעו לשיאם בלילה, כאשר כל התופים פרושים על צלע ההר ועשרות אנשים מתופפים ללא הפסקה. הוא ביקש מכל המתופפים להסתדר במעגל, כדי לשמור על מבנה פיזי וקצבי מסודר. כך הקצב המשיך וזרם כל הלילה כשדוידוף רוקד במעגל עם החרב שהביא מאפריקה (שמאוחר יותר הוחרמה על ידי מפקד משטרת בית שאן ולא הוחזרה עד היום).

 ליאור שי, מבאי הדולפינריום, נפגש עם דוידוף בתחילת יולי 97′ והציע לו לערוך מסיבות שבטיות במועדון הסייקל שאותו ניהל, כך שליאור ייתן את החלל ודוידוף את התופים. החיבור בין ליאור ודוידוף היה מיידי ומיד עלו רעיונות להיכן לוקחים את התופים ואת המעגל ואת מי מכניסים באינטגרציה ובאינטראקציה. המסיבה הראשונה במועדון הסייקל הוכתרה בהצלחה, ועד סוף הקיץ נערכו עוד ארבע מסיבות דומות. משם התחילו השניים לצאת לשטח, למעגלי תופים ברחבי הארץ, תוך כדי חיבור לקצב של המשתתפים, העוברים והשבים.

 נדב בר נור, מבאי חוף הדולפינריום, היה האדם הראשון שהגיע למסיבה ב"סייקל". גם החיבור איתו היה מיידי. אחרי מספר ימים החלו להסתובב השלושה בארץ ולארגן מעגל מתופפים ,ואליהם הצטרפה לעתים שירה הרתאן, חברתו של ליאור דאז, שניגנה בדיג’ וכונתה “הבחורה עם החליל הארוך”. המקום הראשון שנסעו אליו השלושה היה חברון, בתקווה לחבר לקצב את כל תושבי המקום, ובהמשך הגיעו לכל קצוות הארץ, פתחו בכל פעם מעגל של 18 תופים ומיד משכו אליהם אנשים שתופפו, רקדו ושרו בהתלהבות מדבקת. נדמה היה שהקצב חי ברחובות.

 איזק אסרף, גם הוא מ"בוגרי" חוף הדולפינריום, שעבד באותה תקופה כאיש טכני, השלים את הצלע המעוגלת הרביעית במעגל כאשר הצטרף מאוחר יותר לפעילות הקצב הארצית והביא עימו הרבה כריזמה ופרקטיקה להופעות עם קהלים מגוונים.

 דמות מרכזית נוספת שראוי להזכיר הוא ידידנו איציק נחום, מורה לתיפוף אפריקאי, שקיבל הצעה מניר מחברת ההפקות  ג'ירף לערוך סדנאות תיפוף לחברות ולקבוצות מטיילים. הסדנה הראשונה, שאליה הגיע דוידוף עם התופים, נערכה בחוף קיבוץ שדות ים עבור חברת נוקיה ב-29.7.1997 בשעות אחר הצהריים. באותו ערב נקבעה גם המסיבה הראשונה במועדון הסייקל, שבה שיתפו פעולה לראשונה דוידוף וליאור ובה גם הכירו את נדב.

כך התחברו להן ארבע צלעות למעגל המתופפיםKing David Drummers, הראשון בישראל.

 הסיפור שטרם סופר לא יכול להסתיים מבלי להזכיר את החברים הטובים, יואב גיורא, ניצן לוי, כפיר שחרור, אמיר צוקרמן, דנה לביא, דרור מויאל, יגל הראל, יובל סלע, עופר שחר, קרן פיזיק, מנשה מלכאן, ברק נאמן, עינת ניב, חיים עבוד, ברנרדו מונטויה, מעוז צדוק, מאירה מליחי, אריאל אביזוב, אריאל ערמוני ופטריק בטיטו, שהצטרפו אל מעגל מתופפים שהלך והתרחב בשנים הבאות ותרמו עוצמה, אנרגיה ושאר רוח לטובת סנכרון הקצב הישראלי והביאוהו עד הלום.

לשמחתנו, כיום פעילים בתחום מעגלי המתופפים בישראל מאות מעגלים ואלפי מתופפים.

צרו איתנו קשר עוד היום

שלחclear